באמצע פרשת חוקת, קורה משהו מוזר ולא צפוי:
העם מתלונן שוב, והקב"ה שולח נחשים. האנשים ננשכים, נפגעים – ואז הקב"ה אומר למשה: תעשה נחש מנחושת, תרים אותו על נס, וכל מי שמביט – יחיה.
חז"ל כבר שואלים:
"וכי נחש ממית או מחיה?"
והתשובה:
"אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה – היו מתרפאים."
(משנה ראש השנה ג)
המסר פשוט ועמוק: זה לא הנחש שמרפא. לא המתכת. לא הצורה.
מה שמרפא זה המבט.
האמונה. החיבור הפנימי. הידיעה שיש משהו מעל – ויש לאן לשאוף.
וכמה זה נכון גם היום.
אנחנו חיים בעידן של רפואות מתקדמות, טכנולוגיה, מדע – וזה נפלא.
אבל לפעמים שוכחים שהריפוי לא מתחיל רק בתרופה, אלא בתודעה.
בגישה. בחיבור שלנו לעצמנו ולבורא העולם.
לא צריך לחכות שיגיע "הנחש" כדי להתעורר.
אפשר כבר עכשיו להתחיל להקשיב לעצמנו:
- מה אני אוכל?
- מתי אני נח?
- האם אני נותן לגוף שלי מה שהוא צריך?
- האם אני חי מתוך מודעות – או רק רץ אחרי עוד יום?
הרמב"ם, שהיה גם רופא וגם גדול בתורה, כותב:
"כשגופו של אדם בריא ושלם… דרכו של אדם להיות מתאווה לדעת את ה'."
כלומר – בריאות הגוף היא גם כלי לעבודת ה'.
וכמו שנחש הנחושת לא היה ה"קסם" – אלא רק תזכורת –
גם הבריאות היא לא רק מתנה חיצונית, אלא אחריות פנימית.
להרים עיניים, להרים את הראש, ולהתחיל לחיות אחרת.